תוספות על זבחים צ״ב א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על זבחים צ״ב ע״א:ב׳ תוספות על זבחים צ״ב ע״א:ח׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

מקונטרס ההשלמה: השמטה לדף ז' ע"ב.במ"ש בגדר שלא כדרך אכילתו. דיש ג' גדרים אחד דע"י שינוי בהדבר נסתלק האיסור. והב' דבטל שם אוכל ממנו. והג' דהוה שינוי בהאכילה. ובזה א"ש הך דמנחות דף כ"א גבי דם שבישלו ועי' בתוס' שבועות דף כ"ג מ"ש בשם הירוש' גבי דם שקרש דאינו לא אוכל ולא משקה לטומאה וכמבואר בתוספ' הובא בדברי רבינו פ"א מהל' טוא"ו הי"ט. אך שם רק מחמת האוכל ולזה מהני היכא דאחשבי' בידים. וזה ר"ל הגמ' בחולין דף ק"כ כיון דאקפי' בידים אחשובי' אחשבי' ובתוס' מנחות דף ס"ט ע"א גבי אכילה דאין לך מחשבה גדולה מזו ועי' בכורות דף י' גבי הך דאיסורו חישובו. אך זה שייך רק היכא דהדיחוי הוא רק מחמת דלא הוה אוכל ועי' תוס' נזיר דף נ' ע"א ד"ה בחמה אבל היכא דהדיחוי הוא מחמת שפקע ממנו האיסור לזה לא מהני אחשבי' דלעשות איסור אינו מועיל. וכן ג"כ הך מחלוקת דמנחות דף נ"ד ע"א אם יש דיחוי באיסורים ג"כ תלי בזה אם ע"י שנתמעט מכשיעור פקע ממנו שם האיסור או שאינו בגדר אוכל לזה ואז לא שייך דיחוי ועי' במנחות דף ע' ע"א דמבואר שם דגם גבי נבלת עוף טהור לטומאה היכא דלא הוה שינוי מצד הדבר רק מצד האכילה ג"כ לא הוה מטמא ואמרינין בטלה דעתו אצל כל אדם אי לאו משום דאיכא אינשי דאכלי הכי ועי' תוס' נזיר דף ל"ו ע"ב גבי כותח דלא כתבו כן וצ"ל משום דכ"כ דהטומאה נעשה ע"י הבליעה בגרון וכיון דאינו כדרך לא מיקרי זה ועי' רש"י שבת דף ע"ג גבי רוק ע"ש. ובהך דמנחות דף ט"ז ע"ב גבי לאכול כדי שומשים אם עי"ז נאבד ממנו שם אכילה והקטרה ועי' רש"י פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה ומשנה ובהך דכריתות דף י"ב ע"ב ומ"ש התוס' מנחות דף כ"ו ע"ב ד"ה יש הקטרה ובירוש' פ"ב דיומא מבואר להיפך ובזבחים דף ל"א ע"ב מבואר דגבי הקטרה לא חיישינן לאכילת פרס וכ"כ במ"א דמה דבעי גבי פסח שיהי' בר מינוי דוקא אם יכול לאכול כזית עי' פסחים דף ס"א ודף צ"א וסוכה דף מ"ב א"צ שיהא בכדי א"פ דאף דמצות אכילת פסח צריך ג"כ כזית זה רק למצוה מ"מ יש עליו שם מינוי אם יכול לאכול כזית כ"ז אכילת הפסח:ובזה א"ש גירסת רש"י פסחים דף צ"א מאה שאינם יכולים לאכול כזית. ור"ל בכדי א"פ. ועי' בדברי רבינו פ"ב מהל' ק"פ דמבואר שם דיחיד כל שאינו יכול לאכול כולו אף בדיעבד אין מינויו מינוי. והטעם דכ"כ בהשמטה לח"ג דמוכח מדברי רבינו בפ"ג ה"ח דאף דקי"ל דשוחטין הפסח על היחיד מ"מ אין עליו שם חבורה ונ"מ דאינו יכול למנות עליו אחר אח"כ. וכן מבואר בירוש' פ"ח ה"ד וזהו כוונת הגמ' פסחים דף צ' אם ימעט הבית מכדי אכילה ע"ש ברש"י. אך באמת ר"ל דאינו יכול לאוכלו ומיירי שם ביחיד ובני ביתו הוה רק בגדר שה לבית אבות וא"כ לא הוה הפרשה כלל ולכך יכול להמנות עליו עוד. וזה ר"ל ג"כ הך דשם דף פ"ט ע"ב לתקוני זיבחא ע"ש. ונ"מ ג"כ דאם מחשב לשם מי שאינו ראוי לאכול כזית כ"ז אכילה אז לא פסל ולא הוה כמו לערלים דשם מוטל עליהם חיוב שימולו משא"כ כאן. וזה ר"ל רבינו בפ"ב ה"ו גבי שחטו ע"ש רק מ"מ ס"ל דהפסח לא יצא משום דס"ל בהל' פסוהמ"ק פט"ו ה"ח דאף דגבי חטאת ששחטו לשם מי שחייב עולה לא נפסל אך מ"מ אינו יוצא בו וה"נ כן דהוה כמו שינוי בעלים בלאו בר מינו משא"כ בערלים שפיר הוה מינו ולכך בזריקה הוה שינוי בעלים כיון דהמינוי שלהם אינו טוב ועי' רש"י פסחים דף ס"ב ע"ב. אך יהי' נ"מ אם חלה לאחר שחיטה אם אז פסול אם זרק לשמו ולמ"ד דס"ל דיכול למשוך אחר שחיטה זה גופה הוה כמו גדר משיכה. ועי' בהך דפסחים דף ע"ח ע"ב גבי חולה בשעת זריקה ובתוס' שם ד"ה שאני כ' שם דר"נ ס"ל כר"ש דיכול למשוך לאחר שחיטה. וא"כ אם זרק עליהם יהי' כמו שינוי בעלים שאינו מחוייב כמותו משא"כ לדידן. אך זה יהי' נ"מ אם נולדו לו ערלים לאחר שחיטה קודם זריקה וכהך דיבמות דף ע"א או אם קנה אז עבדים אז שפיר י"ל דאם זרק לשמן לא נפסל אף דיש מחשבת ערלים בזריקה ובמ"א אבאר זה. וגבי טמאים הנה לפי שיטת רבינו דס"ל בהל' ק"פ פ"ו דאף לאחר הזאה רחמנא דחי' משום דאינו ראוי בשעת אכילה ורק בהני שהנזיר מגלח משום דאז חייב כרת אם נכנס קודם הערב שמש וכמ"ש רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ג הי"ד והוה אינו ראוי לפתח אוה"מ והוה דיחוי בעצם אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח אז ס"ל לרבינו דאינו חייב כרת לאחר שטבל לא מיקרי דיחוי בעצם ושפיר שוחטין וזורקין עליו ואף אם לא הזה ולא טבל מ"מ מיקרי בר אכילה עי' פסחים דף ס"ט ע"ב. ואפשר לומר דבזמן גלגל שלא הי' אז דין מחנות כמ"ש התוס' שבועות דף ט"ז ע"ב ועי' פסחים דף צ"ה ע"ב אם שייך מקצת מחנה. וא"כ י"ל דאז הי' יכולים לשחוט על טמא מת בשביעי שלו וא"ש מ"ש מהך דיבמות דף ע"א ע"ב ובירוש' פסחים פ"ח דאז עשו פסחיהם בטהרה. ועי' בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ד ה"ו. ובאמת הך דיומא דף נ"א במה דאמר שם גבי פסח שני דאין דוחה את הטומאה אינו מובן דזה רק לטומאת גברא אבל לטומאת כהנים אמאי לא ידחה כיון דקבוע לו זמן. ובאמת גם הך דפסחים דף ע"ו ע"ב גבי הפסח שבא בטומאה שם ג"כ קאי אטומאת כהנים וע"ש דף ס"א. ועי' מה שדייק רבינו שם שהוא כחול משא"כ בציבור או בטומאת התהום שם הוה קודש ואז שייך גדר ציץ. ונ"מ דלמ"ד שם דף פ"ד דגבי פסח הבא בטומאה אין חייבים עליו משום שבירת עצם זה רק היכא דליכא ציץ אבל היכא דהציץ מרצה אז יש עליו שם כשר וחייב משום שבירת עצם ואף דאין הציץ מרצה על אכילות י"ל דלגבי פסח דהאכילה שלו הוא עיכוב בהקרבן שייך שפיר גדר שהציץ מרצה:ובזה א"ש דברי רבינו בהל' ק"פ פ"ד ה"ב דהציץ מרצה גם על אכילות גבי ק"פ וע"ש בתוס' ד' פ"א ע"ב ורש"י שם דף ע"ט ע"א ועי' תוס' זבחים דף צ"ב ע"א גבי דם חטאת היכא דהציץ מרצה אם טעון כיבוס ע"ש. עכ"פ גבי טמאים בדבר שהנזיר מגלח עליהם הוה פסול עצם ולא פסלי אם שחט עליהם אם הוה שלא למנויים. וכ"כ בזה בח"ג בהשמטה גבי שבת אם חל להיות בע"פ וטמא מת ביום ז' שלו בטומאה שאין הנזיר מגלח אם אז דוחה ההזאה דלא שייך טעם רבינו אם זה מיקרי בר אכילה. עכ"פ בפסח האכילה הוה כמו הקטרה לענין שא"צ בכדי א"פ: ע"כ מקונטרס ההשלמה

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

אינו מקבל וכו'. וכרב בפסחים ט"ז א' נדרים י"ט א' ע"ז ל"ז ב' ועי' מרן מש"כ ע"ז מזבחים מ"ו א' יעו"ש ולא הבינותי דהתם לא קאמר רק שאינו חייב משום טומאה אבל שאינו מקבל טומאה לא שמענו ועוד דהתם מיירי בטומאת הגוף ופטור מכרת יעו"ש מ"ה ב' וביומא ס' א' ברש"י ד"ה חד למעוטי וכו' ובחולין קי"ז ב' ד"ה מטומאה וכו' וכ"מ שם בתוס' ד"ה חד וכו' ובזבחים מ"ו א' ד"ה חד וכו' וביומא שם ד"ה חד וכו' וכ"פ רבינו שם בזבחים ועי' לקמן סי' פ"א סעיף י"ז יעו"ש. וע' תוס' גיטין נ"ד א' ד"ה דם וכו' וצע"ק שכתב שם דיש איסור דאורייתא וי"ל דשם כ"כ אליבא דר"מ ולדידיה דס"ל דטומאת משקין טומאת עצמן מדאורייתא וא"כ ה"ה בדם קדשים יעו"ש בפסחים ורבינו פסק כר"פ שם י"ז ב' ודו"ק וע' מרן שהקשה ממה דאיתא בפסחים פ' ב' הציץ מרצה על טומאת הדם וכו' יעו"ש ועיין תוס' זבחים כ"ג ב' ד"ה לאו וכו' ועי' תוס' שם צ"ב א' בד"ה שלנה וכו' ועיין פסחים פ"ב ב' ברש"י ד"ה בדם וכו' אמנם עיי"ש ל"ד ב' ע"ג ב' דפי' דלא קאי אטומאה יעו"ש. והנה הלח"מ יישב זה דהתם מיירי מדרבנן יעו"ש ובאמת גם הוא גם מרן קצרו בתירוצם דגזזי למילתייהו דהכי משנינן שם בפסחים מדרבנן ודלא כיוסי בן יועזר יעו"ש מבואר דליוסי בן יועזר טהור לגמרי אפי' מדרבנן ולהכי לא אייתי רבינו דין דם שנטמא וזרקו דהובא שם בפסחים וביומא ז' א' וביבמות צ' א' וגיטין נ"ד א' וזבחים מ"ה א' ומנחות כ"ה א'. והתימה דנעלם משני השליטין הללו מש"כ רבינו בפ"ח מעדיות וז"ל והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זה שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחיא טהור וכן יתבאר כולן עכ"ל. הרי שכתב בעצמו דהמשניות הללו נשנו קודם עדותו של ר' יוסי בן יועזר אבל לפי עדותו והלכה כמותו טהור אף מדרבנן. והבן.

2 רש״ש פתח ↗

תד"ה ושקבלו פסולין. או זרקו כו' ואין הנותר במזרק כשר כו'. ק"ל כיון דפי' וזרקו היינו או זרקו והמכוון שקבלו כשרין א"כ היתה לה שעת הכושר. ונראה דמשום זה קאמר במעילה ה ב דמעילה דוקא דמשמע אבל דדם חטאת לאו דוקא ודלא כתוס' שם ע"ש בסוגיא ותבין:

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובמקום ראוי לעבודה, ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולין שקבל הדם או הוליך או זרק וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה, אבל אם חשב הפסול בשעת שחיטה פסל במחשבתו שהשחיטה כשירה בפסולין כמו שבארנו. ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, מבואר מד' הרמב"ם דאף דפסול אינו עושה שירים היינו רק לדין לקבל דם הנפש, אבל הדם שזרק הפסול מקצת ממנו כבר נפסל כל הדם, ואין הדם הנשאר כשר שיזרוק ממנו אח"כ כשר לעבודה, וכן כתבו התוס' בזבחים בדף צ"ב במה דתנן ושקבלו פסולין וזרקו את דמו שכתבו דפירש"י או זרקו, ואף דאפי' כשרים אין דם הנשאר טעון כיבוס אשמעינן בפסולין, דאף דאין פסול עושה שירים מ"מ לענין זה עושה שירים דאין דם הנשאר במזרק כשר לזריקה, ובפ"א הל' כ"ח כתבתי בטעמא דמילתא דצריך באור כיון דאין פסול עושה שירים, למה יהי' נפסל דם הנשאר במזרק, וחקרתי בזה אם קבל דמה בשתי כוסות וזרק פסול מכוס אחד, אם דם שבכוס השני כשר לזריקה, וכתבתי דלכאורה זה תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש דלרבנן דבנתן כשר מכוס אחד דאין כולן נשפכין ליסוד, א"כ אין הדם שבכוס השני שירים, לכן בקבל פסול מכוס אחד אין דם שבכוס הב' נפסל, ולכן כתבו התוס' דם שבמזרק ורק לראבר"ש דכולם נשפכין ליסוד א"כ הוו כולם שירים גם בזריקת פסול, וכולם כמו דם שבמזרק, וכתבתי דאם נאמר דטעמא דמילתא דדם שבמזרק הוי כמו שנעשה בשעת זריקת הפסול מעשה בכל הדם, א"כ לא יועיל גם לראבר"ש, אך אם נאמר דאין הטעם משום דנעשה מעשה בכל הדם, אלא משום דכיון דמן הדין בזריקת כשר נעשה כל הדם שירים ונשפכין ליסוד, לכן בזריקת פסול נעשה שם פסול על כל הדם, ולכן תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש. והנה כל זה מיושב לפי דברי התוס' שכתבו דדם שבמזרק פסול, אבל מדברי הרמב"ם כאן שכתב דדוקא דם הנפש יחזור כשר ויקבל, אבל אותו הדם שזרק מקצתו ישפך לאמה, מוכח דאפי' קבל בשני כוסות הוא בכלל אותו הדם, כיון שכבר הי' ראוי לזריקה ונפסל בזריקת הפסול, דאף דקיי"ל כרבנן דאין כולן נשפכין ליסוד כמו שפסק בפ"ב הל' כ"א והדם שבכוס השני לא הוו שירי הדם מ"מ בזריקת פסול נפסלו, ולכן צ"ל כמו שכתבתי שם בסוף דברי דיש לומר דדוקא דם שבצואר דלא נראה עוד כלל לזריקה, לא נפסל ע"י זריקת פסול, אבל דם שנתקבל בכלי אף שלא נקרא שירי הדם מ"מ זריקת פסול פוסל כל הדם שכבר נראה לזריקה.שם יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרין כמו שיתבאר לפיכך אם קבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה או הוליכו או זרקו נפסל הזבח כאילו עשאהו לשמו שהוא פסול, ואע"פ שיש דם הנפש וחזר הכשר וקבל וזרק כבר נפסל הזבח, ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו. פסול לעבודה כמו שבארנו, כתב הכ"מ וז"ל נראה שהטעם שמאחר שלא לשמו פסול בעלמא והכא לא פסל הוי כמו שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל, אכן צריך למוד מאין לרבינו זה עכ"ל, ודבריו אינם מובנים כלל דהא שלא לשמן אינו פוסל בעולה ושלמים, וכאן כתב הרמב"ם דפסול משום עבודת הפסול, וכונתו דבקרבנות דשלא לשמן פוסל, ובעבודת פסול אין מחשבה פוסלת, בזה הוי קולא דגם עבודת הפסול אינה פוסלת, והכונה כאן ע"כ בעבודת טמא דפסול הא אינו עושה שירים, וגם בלא מחשבת שלא לשמה אין הפסול פוסל דם הנפש, אבל טמא הא עושה שירים לפסול גם דם הנפש, ולכן יש חלוק דבקרבנות דמחשבה פוסלת אף דבאינו ראוי לעבודה אינו פוסלת, אבל בזה יש מעלה דגם עבודת הטמא אינה פוסלת, כמש"כ התוס' בדף כ"ו לענין שלא במקומו, ומה שכתב כאן סתם פסול סמך על מה שכבר ביאר החילוק בדין פסול וטמא בפ"א הל' כ"ח, ומה שכתב בפ"ג מהל' מעילה קבל הטמא וזרק לאו דוקא וזרק דגם בקבלה לחוד פוסל טמא כמו שכתב כאן, אלא לפי שכתב מקודם קבלו הפסולים את הדם וזרקוהו, וחזרו הכשרים וקבלו שאר הדם אין מועלין בבשרן שאין הפסולין עושין שאר דם הנפש שירים, וכתב חוץ מן הטמא וכו', וע"ז כתב כיצד קבל הטמא וזרק וכו' והיינו דטמא אינו דומה לפסולין, או דאפשר לפרש קבל הטמא וזרק היינו או זרק ועמש"כ בארוכה בזה בפ"א הל' כ"ח.

7 מתני' שלנה ושנטמאה - פירוש לן דמה ונטמא דמה ואם תאמר ונטמא מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה כדאמרינן פסחים דף פ: דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה וי"ל דמיירי כגון שנשבר הציץ או אינו על מצחו למאן דאית ליה שאינו מרצה יומא דף ז::

8 ושקבלו פסולין וזרקו את דמה - פירש בקונטרס או זרקו ואע"ג דאפילו כשרה אם ניתז דמה לאחר זריקה אין טעון כיבוס כדאמר לקמן פרט לזה שכבר הוזה איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דחוי הוא ואין הנותר במזרק כשר לזריקה ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שירים וצ"ע בפ"ק דמעילה דף ה.:

1 אור שמח על משנה תורה, הלכות קרבן פסח פתח ↗

ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון. בפרק כיצד צולין תני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופרש"י הפסח או הדם וזה כפירוש רבינו, ובירושלמי שם מתניתא בשנטמא משירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים, וצריך ביאור מדוע אם נטמא עד שלא ירד לאויר הכלי הוי כמקבל מים אטו מי מפליג רחמנא דעל דם שנטמא קודם שירד לאויר כלי אין הציץ מרצה. הן דאם נאמר כן הוי א"ש הא דתנן פרק דם חטאת חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעה"כ בין שלא היתה לה שעה"כ איזו היא כו' שלנה שנטמאת כו', והוא צריך ביאור הלא מה"ת ארצויי מרצה ומה"ת ראוי להזייה ואשר יזה קרינא ביה, כדחזינא פרק כסוי הדם דף פ"ו דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת בנחירת עוף בסימנים בעי כסוי אף אם שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכי יצוד כו' אשר יאכל כתיב, בכ"ז כיון דמה"ת ראויה לאכילה אשר יאכל קרינא ביה, א"כ ה"ה כאן דאשר יזה כתיב אם מה"ת ראוי לזריקה אשר יזה כתיב ובעיא כבוס, וכבר הרגישו בזה בתוס' שם, אמנם לפי הירושלמי ניחא דמיירי שנטמא הדם קודם שירד לאויר כלי ואז אין הציץ מרצה והוי כמקבל מים ולא קרינא ביה אשר יזה, ואם נתקבל בכלי אז כשנתז אינו טעון כבוס מהבגד. אולם עדיין לא הועיל לנו בזה, דמה נעשה בהא דבעי בגמרא רב חסדא נתז על בגד טמא מהו יעו"ש הא כי נטמא מאי הוי אכתי סופו מן התורה היה ראוי לזריקה, רק ע"כ כשנטמא הדם טרם שירד לאויר כלי ומאי בעי כיון שניתז טרם שנתקבל בכלי מן הצואר הרי משנתינו היא ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, וע"כ כתירוץ רבוותא בתוספות: לכן נראה לדעתי פירוש הירושלמי דסבר דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וכמפורש סוף פרק לולב וערבה וקדשת את המזבח כו', מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת אף הכלים לא יתקדשו אלא בדעת עיי"ש, ובפ"ק דמנחות דדם שנתקבל בכלי הוא מתקדש בכלי ובעי קידוש מדעת, וכן קידוש קומץ בעי שיהא במתן כלי לשם קידוש מדעת עיי"ש דף ז כל הסוגיא, וא"כ כאן דאילו הוי ידע קודם שנתקדש בכלי דהוא טמא הלא לא היה מקדיש אותו בכלי שרת ולא היה מקבלו נמצא דהוי קידוש בטעות שלא מדעת והוי כאילו נשפך על הרצפה ואספו ופסול והוי דם שלא נתקדש בכלי שרת ולכן אמר דנעשה כמקבל מים וכ"ז בנזרק ואח"כ נודע שנטמא מקודם הא בנודע מקודם קבלה ובזדון קיבלו וזרקו ודאי הורצה מן התורה דהוי דם שנתקדש בכלי שרת, וז"ב דטעמו משום דהוי קידוש בטעות והוי כמו שלא נתקדש מדעת דדעת האדם בעי דאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת. אולם לפ"ז מוכרח דמה"ת אסור לזרוק דם יחיד שנטמא רק אם זרק הורצה וכן משמע לשון הירושלמי לעיל ה"ה, הפריש בין קריבין ליחיד לקריבים לצבור הקריבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק דמו עבר וזרק הורצה, הקריבין לצבור אם יש לו אומרים לו הבא דדחויה היא בצבור ואם אין לו מתירין לו לזרוק לכתחילה כו' ולכן הוי קידוש טעות דאילו ידע שנטמא ואסור לו לזרוק לא היה מקבלה בכלי שרת ולא קידשה והוי כדם שלא נתקדש בכ"ש, אבל אם נימא דמדאורייתא מותר לזרוק לכתחילה רק מדרבנן אסור לזרוק א"כ אמאי הוי קדושי טעות הא כיון דבהעדר ידיעתו זרק הדם כדין טהור והורצה, הא למה הדבר דומה למה שפסק רבינו בפרק ט"ז מהלכות מכירה הי"ד אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס אם היו הפירות כו' ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום יעו"ש והיינו שאף אם הוזלו קודם שאכלן מ"מ כיון שנעשה מהן מה שהיה עושה בפירות היתר אינו מחזיר לו כלום מדמי המקח ולא אמרינן דהוי מקח טעות וקנינו בטל ומשלם רק כפי מה שהיו שוים בעת אכילתו אותן וכן פסק הש"ך ביור"ד סימן קי"ט עיי"ש וטעמו משום דבאיסור דברי סופרים אין איסור על עצם הדבר רק על כתפא דגברא מונח שמצווה מלא תסור או משאל אביך ויגדך וכי לא ידע מצווי החכמים והיה מתעסק אצל האיסור נמצא שלא עבר על איסורא דלא תסור ונהנה מהן והיו שוים לו כמי שהיו שוים אליו פירות היתר וכאילו היה אוכל פירות היתר, והדבר דומה למה שלמדנו רבותינו בהא דפרק המדיר דאם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דתניא אם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת למ"ד אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ופירשו בעלי התוס' דוקא אם התירה חכם קודם שנודעו לבעל הא אם נודעו לבעל ואח"כ התיר לה חכם אינה מקודשת וטעמא שע"מ כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקידושין ולא יקפיד מחמת הנדרים שיהיו הקדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי הוא מקפיד ורוצה שיתבטלו שמא לא יהיה להן היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלן שאין עתה שום קפידא, הנה אע"ג דהנדרים היו קודם שהתיר חכם ואם היו נודעין לבעל היו הקדושין מבוטלין בכ"ז כשלא נודע לבעל עד אחרי ההיתר שהתירן חכם תו בטלה קפידתו דבעל ומקודשת, כן הכא נמי אעפ"י שאם הי' נודע לו קודם שאכלן היו חכמים מקפידין ומזהירין אותו שלא יאכל ואדעתא דא לא זבין והוי מקח טעות, בכ"ז אם לא נודע ולא היו מקפידין חכמים עליו כיון דלא בעי למידע ומתעסק הוא אצלן ואכלן כפירות היתר הרי נגמר מחשבת קנינו ולא הוי שום אונאה וז"ב. כמו כן בנידון דידן כיון דלא נודע לו עד שנזרק הדם ולא היה שייך שיקפידו ולא יתירו לו לזרוק וכשעבר וזרק הורצה וכדין דם טהור זריק א"כ הוי ממש כדם טהור ונגמר מחשבת קבלתן בכלי וקידושין ולא הוי קדוש טעות כלל, וע"כ דמה"ת אינו ראוי לזרוק הדם לכתחילה ושפיר הוי קידוש בטעות שהרי אסור מה"ת לזרוק ואילו הוי ידע הרי לא קידשן בכלי שרת ולא זרק אותן ע"ג המזבח והוי קידוש טעות וכמקבל מים דכיון דמה"ת אסור לזרוק אע"ג דלא ידע בכ"ז איסורא עביד ולא ניחא ליה למעבד איסורא ודוק. ובאמת לא מצאנו גם בבבלי מי שיסבור דמן התורה ציץ מרצה על טומאת דם לזרוק לכתחילה ביחיד, דמסתברא דכיון דכתיב עון הקדשים מקריא עון ולכתחילה אסור לזרוק רק אם עבר וזרק נשא הציץ עון זה. והא דאמר בפרק האשה רבה דמה"ת ארצויי מרצה ואמרי רבנן לא הורצה היינו דמה"ת אם עבר וזרק אף במזיד הורצה ולא שני בין שוגג למזיד אבל בין דיעבד לכתחילה לא שמענו שיסבור דמה"ת אף לכתחילה שרי לזרוק: ובזה א"ש מה שהקשינו על סוגיא דדם חטאת דאם נטמא הדם אמאי לא קרינא אשר יזה לאצרוכי כיבוס כיון דמה"ת ארצויי מרצה, ולפ"ז ניחא דכיון דמה"ת אסור לזרוק דעון מקריא זריקתו שפיר לא קרינא ביה אשר יזה אע"ג דאם עבר וזרק הורצה, דכיו"ב מצאנו גבי קצירה קודם לעומר דקוצרין מבית השלחין ומפרש טעמא משום דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית השלחין לכתחילה אינו מביא אע"ג דאם הביא כשר ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה עיין פרק ר"י דף ס"ח תוס' ד"ה קוצרים בה"ש יעו"ש. וסעד גדול דמה"ת אסור לזרוק מהא דרמי בהקומץ רבה דף כ"ה הא דתניא על מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד על הא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא כו' ומשני רב יוסף הא רבי יוסי הא רבנן דתניא אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם עבר ותרם כו' במזיד אין תרומתו תרומה כו' ומאי מדמה התם הא עבר על דבר תורה דמה"ת אין תורמין מן הרעה על היפה כש"כ מן הטמא על הטהור דונשא חטאו כתיב שאם לא תרם מחלבו ממנו נושא חטא, לכן שפיר במזיד אין תרומתו תרומה משא"כ כאן דמדבריהם אין זורקין לכתחילה, ויותר יפלא דאמר אימור דשמעית ליה לר"א בתרומה דקילא בקדשים דחמירי מי שמעת ליה כו' הרי אדרבא הך דתרומה קרינא ביה ונשא חטאו דבר תורה, אם לא דנאמר דגם כאן הוי דבר תורה דעון הקדשים כתיבא ועון מקריא זריקתו בטומאה: אמנם הא דפסיקא לרבוותא בתוס' ריש דם חטאת דמה"ת מרצה ציץ לזרוק דם שנטמא לכתחילה הוא מהא דרמי בפרק הנזקין דף נ"ד על ר"מ דבדרבנן קניס מהא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ופרש"י דמה"ת זורק לכתחילה דהציץ מרצה, אולם ז"א מוכרח דבשיטת ר"ח סגן הכהנים מוקים כמ"ד אין טומאה למשקין מה"ת כל עיקר ומדרבנן יעו"ש, אך זה דחוק דר"מ סובר תמן טומאת משקין עצמן דבר תורה דסבר ספק ליטמא טמא יעו"ש ודחוק לומר דאליבא דרע"ק אמר עיי"ש בסוגיא ובתוס' וליה לא סבירא ליה, דאיהו סבר אין שני עושה שלישי בחולין. אולם בל"ז יש לומר דהכי פריך בהנזקין דחזינן בהמנסך דדאורייתא הוי קניס משום חומרא דעו"ג ה"נ קדשים דחמירי הוה ליה למיקנס וכמו דאמר בהקומץ רבה קדשים דחמירי מי שמעית ליה ואדרבא יתכן מה דלא משני ר"י היא דאין זה סתם משנה יעו"ש רש"י ותוס' ודוק: ורבינו לא הביא דינא דירושלמי משום דסובר דלמשנה אחרונה משקי בית מטבחייא דכן ודם קדשים אינו מקבל טומאה וכל הנך משניות דלא כיוסי בן יועזר איש צרידה וכמשנה ראשונה אתיא כמוש"ב בפירוש המשנה לעדיות באורך, והא דלא הביאו על דינא דנטמא הבשר בפסח משום שאם נודע לו קודם זריקה וזרקו הרי אין הציץ מרצה והיינו דלא מהני רצוי ציץ משום דאכילת פסחים מעכבא דפוסק דלא כר' נתן ובעיא פסח שני, וע"כ מה"ת אינו מרצה רק בלא נודע משום דהתורה קפדה על הידיעה דוקא נמצא כי לא נודע הרי לא עביד בזריקה שום איסור שכיון שנזרק במחשבת אכילה סגי ברצוי ציץ וכאילו נטמא הבשר בעת שנודע, ואע"ג דסבר אין הציץ מרצה על האכילות זה דוקא בכולהו קרבנות דעלמא הא בפסח שכן מצאנו בציבור שהם אוכלין בטומאה, ורבינו סבר דדחויה היא בציבור ובעיא ציץ לרצויי אף בטומאת הגוף כמוש"כ במפורש בפ"ד מהלכות ביאת המקדש הט"ו וכיון דאכילת פסחים מעכבא מרצה עליו ציץ, לכן ביחיד כיון דאם נטמאו הציבור חזי לאכילה לכן מהני ריצוי ציץ בשגגה דהוי כמו שנטמא אחרי זריקה, וכיון דעל אופן שלא ידע הזריקה מרצה נמצא דעל אופן השגגי אין זה איסור כלל משא"כ בדם שנטמא שמן התורה לא יזרוק ואם זרק הציץ מרצה, דזה הכלל דהיכא שההעדר ידיעה גורם הרצוי לא שייך שעביד איסורא בלא נודע משא"כ בדם שנטמא שהמפעל גורם הרצוי מה שפעל ולא סיבת השגגה ודוק היטב: ודע כי לפי מה שפרשתי בירושלמי יש לדבר בחטאת הגזולה שנודעה דרבנן אמרו דאינה מכפרת טעמא דהוי קידוש בטעות ומסולק קושית התוס' שם דאיך יעקרו חכמים ד"ת. אך צ"ב מהא דאין תורמין מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ולא אמרינן דתרומה בטעות הוה. ועיין תוס' יבמות דף פ"ט ד"ה קישות ונמצאת מרה ובמחנ"א הלכות נדרים סימן י"ג שהעיר מפלוגתת רבינו עם הראב"ד בפ"א מהלכות איסורי מזבח במי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח אם הוי הקדש טעות ואכמ"ל כי יש לעיין טובא. ואולי יש לחלק דהכא בעת הטעות לא נגמר תכליתו שאין תועלת בקידושו כי לא נזרק עדיין אבל שם בעת התרומה וההקדש שלא ידע נעשה כבר הענין שנפטר כריו וכן מקדש, והוא נידון אחר, ודוק בכ"ז:

2 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה ושקבלו כו' דפסול עושה שירים. עי' לעיל דף לד ע"ב תוס' ד"ה פסול:

« תוספות על זבחים צ״ב ע״א:ב׳ תוספות על זבחים צ״ב ע״א:ח׳ »